בפרקי יומנה, כתבה הרבנית חנה רשמים מהחיים הקשים בעיירה הנידחת:
חדרנו היה בדירת אחד הטטרים: בעל, אשה וילד קטן. כדי להיכנס לחדר צריך היה לעבור דרך פרוזדור שהיה רטוב מבוץ ומלא ביתושים ששרצו שם עד שהחשיכו בו את האור. כדי להגיע לחדרנו הקטן צריך היה לעבור מהפרוזדור דרך חדר האוכל וחדר השינה של בעלי הבית.
משימה קשה ומיוחדת עמדה בפנינו כדי להשיג מים, וכדי לשתות מעט דרוש היה לחכות זמן ניכר עד שהחול ישקע, ורק לאחר מכן ניתן היה לשתות מהם. בלילה הואר החדר במנורה קטנה שהיתה איתנו. החום בקיץ היה קשה מנשוא.
לעת ערב, כאשר הצלחנו סוף סוף לעצום עין ולישון, קפצו עלינו רוגזם של היתושים. זמזומיהם ועקיצותיהם הפריעו לנו במאוד ולא יכולנו להיפטר מהם. דרך אחת להתגונן כנגדם היתה הסתגרות מוחלטת וסתימת כל חור וסדק פתוח שבחדר למען לא יחדור יתוש פנימה. אפשרות שניה היתה להצית אש בחומרים המעלים עשן סמיך, אשר היה מגרש באופן זמני את אורחינו הבלתי-קרואים, אך אפשרות זו היתה קשה במיוחד בגלל העשן המחניק שקשה היה לשאת.
כאשר לבשנו בגד בערב לא ניתן היה להכירו למחרת בבוקר, הבגד התמלא נקודות שחורות מבעלי החיים שלכלכו אותו.
כאלה היו החיים וכך נאלצנו להתרגל לצרה זו ולחיות יחד אתה.
תמונת היום
נשיא קזחסטאן מעניק לשליח הראשי מסמך בו חתום שממשלת קזחסטאן מתנערת מהרדיפות שנעשו לרבי לוי יצחק נ"ע (ה′תש"ס)
31/7/2007
