מסופר שכאשר הרבי עזב את רוסיה החסידים נותרו מבולבלים מאוד: מה יעשו עכשיו כשאין אפשרות לשאול את הרבי כיצד להתנהג? אך הרבי הבטיח להם שיהיה איתם תמיד. החסידים המשיכו לכתוב מכתבים, אותם היו שולחים בדרכים שונות והרבי היה מחזיר גם תשובות שהגיעו לעיתים לאחר זמן רב. אך פעמים רבות היו התשובות מגיעות כל כך מהר שבאופן גשמי לא ייתכן לשלוח מכתב ולהיענות בכזו מהירות. הסיבה הייתה שהמכתב אכן לא הגיע, אך כבר בזמן שהחסיד כתב את מכתבו הרבי כבר קרא זאת ברוח קודשו והיה כותב את מכתב התשובה עוד בטרם קיבל בפועל את המכתב. הריחוק הגשמי מהרבי מקשה עלינו אך יודעים שהמשלח נמצא איתנו, ומידי פעם גם מרגישים שזו לא מחשבה או דמיון אלא מציאות מוחשית. ריחוק גשמי וקירוב רוחני.
בימים הסמוכים לכ′ מנחם אב מגיעים מידי שנה אורחים רבים מרחבי העולם לעלות אל הציון הק′ של רבי לוי יצחק נ"ע שניאורסאהן באלמא אטא; בין החסידים שהגיעו השנה נמצאו הרה"ח שלום בער גורליק מקרית מלאכי שנולד במוסקבה, הרה"ח שלום בער וילנקין מכפר חב"ד שנולד בסמרקנד והרה"ח ברוך גופין שנולד בחרקוב וגר בכפר חב"ד אף הוא. עם הגיעם ערכו ביקור במוסדות והתפעלו מהפאר והרחבות ובעיקר מהחיים השוקקים במרכז היהודי. לאחר תפילת שחרית ישבנו להתוועד עם מתפללי המניין הקבוע ולאחר מכן עלו לציון יחד עם מניין יהודים כדי להגיד שם קדיש. בהתוועדות סיפר הרב גורליק איך הגיע לפני ארבעים שנה ליום אחד לאלמא אטא כדי להתפלל על הציון הק′ של רבי לוי יצחק: "הסיבה שדחפה אותי להגיע במיוחד לאלמא אטא הייתה לנסות לקבל לי ולמשפחתי אישורים לצאת מרוסיה. הסדר היה שמגישים את המסמכים למשרד המשטרה ′אוביר′, הם היו בודקים את המסמכים ואם הם לא אישרו אז לא יכלו להגיש בקשה שנית לפני שתעבור שנה שלימה. משפחת גורליק מסרה את המסמכים ולא אישרו להם, כאשר עברה חצי שנה התחכם הרב גורליק ומסר את המסמכים יחד עם אלו של משפחת וילנקין, תוכניתו כמעט צלחה אך לבסוף פקיד המשטרה שם לב שטרם חלפה שנה ורצה לבטל את האישורים. מיד קם הרב גורליק ונסע להתפלל באוהל הצדיק באלמא אטא. לפני שהלכתי אל הציון טבלנו במקווה שהיה בביתו של החסיד יוסף נימוטין ע"ה, ואכן תפילותינו התקבלו הצלחנו להתגבר על הבעיה הגדולה ונסענו לארץ ישראל".
ממשיך לספר הרב גורליק, שכאשר ביקר באלמא אטא ראה בעצב את מצבה העגום של מצבת הקבר ודיווח לקרובי משפחתו מטשקנט. הם החליטו לקנות מצבה חדשה ושאלו את הרבי ע"י חסידים שהיו בניו יורק כיצד לעשות מצבה חדשה. הרבי הורה להם שיזמינו ′חדש שדומה לישן′ ולא יחליפו דבר בנוסח המצבה. וכך אכן עשו, אך שכחו לשאול את הרבי מה לעשות עם המצבה הקודמת, שלחו שוב מכתב לרבי והחליטו שבינתיים ישימו בצד את המצבה הישנה עד שתתקבל תשובה.
בתשובתו הרבי הורה לשבור את המצבה לחתיכות ולערבב את זה בבטון ביציקת המצבה החדשה על רצפת הקבר. בפועל זמן רב עבר ומכתב התשובה עדיין לא הגיע לאלמא אטא והם לא יודעים מה לעשות כשעדיין לא קיבלו את הוראת הרבי בנושא, אך מתברר שבזמן שהתחילו לפרק את המצבה היא נפלה ונשברה לחתיכות קטנות, והחליטו בעצמם לערבב את זה בבטון, כך שהם עשו בדיוק את מה שהרבי הורה בלי לדעת מזה.
ובכן, אנחנו רואים שוב כמה קשה הריחוק בין החסידים ועם זאת רואים במוחש כמה הקרבה שלנו אל הרבי גדולה אף יותר. במשך כל זמן השליחות אנו חיים רחוק בגשמיות מהרבה דברים טובים: המשפחה, ההרגלים של חיי קהילה כמו בארץ ישראל, הנוחות של המגורים בארץ - כל מה שצריך אפשר למצוא או לקנות במקום קרוב ועוד ועוד. אצלנו בשליחות צריך לעשות הכל לבד: בשר צריך לשחוט בעצמנו, להכשיר וכל מה שכרוך בזה, קמים מוקדם מאוד לנסוע אל הרפת ולחלוב כדי שיהיה לנו חלב ישראל, לחם כמובן שאופים לבד, יין מייצרים וכל היתר צריך להביא מכל מיני מקומות בעולם - אם זה סידורים שצריך להביא מארץ ישראל או תפילין ומזוזות ועוד הרבה. או שזה פשוט לא קיים!
במשך הזמן המקום התפתח להיות קהילה שוקקת חיים יהודיים; יש לנו כבר מערכת כשרות לא קטנה ומצליחים לעשות כמויות גדולות של בשר כשר, יהודים רבים מתחילים לאט לאט לשמור מצוות, מקיימים חתונות יהודיות, בריתות ובר מצווה ורואים איך יהודים כל כך שמחים לשמוע על המסורת היהודית ועל המצוות, ומגיעים הרבה לשיעורי תורה וכך מתחזקים יותר ויותר בתורה ומצוות. כיום, על אף הריחוק הגדול מארץ ישראל מהמשפחה וממוסדות החינוך, אנחנו מרגישים הרבה יותר קרובים! הקב"ה עוזר וגם לילדים שלנו יש בי"ס בתוך הבית ולומדים עם חברים מכל העולם והמורים יושבים בארץ ישראל ומלמדים אותם כאן. זוהי חוויה מיוחדת, להיות מאד רחוק ולהרגיש מאד קרוב.
לפעמים יש רגעים שאנחנו מרגישים קרובים כל כך ושוכחים שאנחנו יושבים שמרחק רב אחד מהשני. כמו למשל כאשר חוגגים יום הולדת לאחד מחברי הכיתה באמצעות האינטרנט, מאחלים מזל טוב אחד לשני, כל אחד מביא רעיון, כולם נותנים יחד צדקה ואומרים את הפסוקים, וגם לחלוקת ממתקים מצאנו פיתרון: לכבוד יום ההולדת כל אחד מקבל מאמו משהו שהוא אוהב.
בימים אלו התקיימה אצלנו קייטנה עם ילדים שנולדו כאן באלמא אטא ובינתיים הם לא יודעים הרבה ביהדות, אנחנו מרגישים שלנו יש את האחריות לעשות כל מה שביכולתנו לתת להם את ההרגשה שהם יכולים גם להיות יהודים וגם ליהנות. ביתנו ב"ה תמיד שוקק חיים אנשים יודעים שהם מוזמנים להיכנס אלינו כל הזמן, לשבת לאכול לשתות ולשוחח. בכל יום מכינים במטבח בית הכנסת מאות מנות של מזון לאנשים שבאים לאכול בבית חב"ד ורבים אחרים מקבלים משלוח מזון הביתה. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את סעודות החג והשבת ההמוניות, שתמיד משתתפים רבים מאנשי הקהילה ואורחים נוספים. כל הדברים הללו נותנים לנו הרגשה של קרוב מאד.
אך ישנם גם שלוחים בעלי קהילות קטנות במספר, כמו למשל בעיר קוסטנאי, שם בקושי מצליחים לארגן מניין לקריאת התורה בשבתות. ובחגים? יכול להיות שלא יהיה מניין בכלל, כי יהודים לא יודעים כמה זה חשוב להיות בבית הכנסת. תחושת הבדידות שם קשה ביותר וסיפורי ההצלחה שמעניקים סיפוק הם נדירים ממש – כמו הסיפור הבא: ממש לפני כמה ימים השליח שהגיע לקוסטנאי לשנת שליחות אחת, חזר ארצה, אך קיבל ברגע האחרון עידוד מאד חזק. כאשר הוא הגיע לאלמא אטא שזה מרחק של שעתיים טיסה או יומיים נסיעה ברכבת, כדי להמשיך לארץ ישראל, התקשר אליו אחד מהצעירים ואמר לו שהוא רוצה להגיע לאלמא אטא לעשות ברית מילה לפני שהרב עוזב את קזחסטאן. הוא הגיע לאלמא אטא לאחר שתי יממות נסיעה ברכבת של משלוח חבילות, כיוון שלא השיג כרטיס רכבת רגיל. לראות כזו מסירות נפש שיהודי החליט בגיל 22 לעשות ברית זה מזכיר לנו, השלוחים, למה אנחנו כאן, למה אנחנו עושים זאת. זו ההרגשה של קרוב מאד.
